מחשבות טורדניות - תקשור קוד הקיום דרך השפע עבורך 

זה קורה לנו ביום יום, כל שנייה וכל דקה כשאנו במפגשים מול אנשים, כשאנחנו לבד עם עצמנו אנו ממשיכים להתעסק במחשבות הללו. הדקות המעטות בו אנו פנויים לעצמנו עדיין מה שיעסיק אותנו במחשבות זה העולם החיצוני ולא העולם הפנימי שלנו. אנו מלאי סתירות בין הרצוי למצוי. אנו שבויים במעמקי הרצון שלנו לצאת הכי טוב שאפשר ומכאן אנו מפספסים את העיקר, מפספסים את עצמנו. הסתירות הן בנות כל כך הרבה שנים מילדות שאין לנו מושג מה הוא עולמנו הפנימי האמתי. מי אני ומה אני. מה הרצונות האמתיים שלי. כל תשובה שניתן היא מותנית במה ואיך יחשבו עליי ומכאן אין לנו תשובה אוטנתית אמתית. כדי להמחיש את הכתוב, ניקח דוגמא קטנה: אנחנו עסוקים עם עצמנו והטלפון מצלצל, האוטומט שלנו בד"כ הוא לבדוק מי טלפן. מכאן תחל שיחה בראש: לא בא לי, כן בא לי לענות, אני לא אענה ואתקשר אליו אח"כ, אין לי כח לדבר איתו ועוד ועוד. ברשותכם ניקח את הסיטואציה הזאת עמוק יותר לפשטות: כדי לנתח, מה גורם לנו לחשוב כל כך הרבה מחשבות על דבר כזה קטן ולא משמעותי, אנו צריכים לשאול את עצמנו - אם לא נענה לשיחה, אם לא נחשוב על כך שצריך לחזור אל האדם, אם פשוט לא נענה, מפני שכרגע לא בא לנו לענות, האם נשכח לחזור אליו יותר מאוחר? ואם שכחנו לחזור אליו יותר מאוחר, האם זה כזה אסון גדול? אנו יוצרים מערכת יחסים מפלצתית עם החברה בחוץ שמכניסה אותנו לכלא פנימי של אין סוף מחשבות. אם אני לא אענה, או לא אחזור אליו, מה הוא יחשוב עליי, הוא ייכעס, לא נעים לי ועוד ועוד. באותו הרגע של מחשבות מסוג זה, הפסדנו את עצמנו. אנו כבר לא עסוקים בעצמנו ולא פנויים לעצמנו מפני שאנו עסוקים באיך רואים אותי ומה יחשבו עליי. מכאן שאנו ברדיפה יום יומית לא לאבד את הזהות החיצונית שבנינו, לבין הזהות הפנימית שלנו, שמחפשת נינוחות ושלווה ומכאן יש פער וסתירה בלתי אפשרי ומכאן אנו נופיע גם כלפי עצמנו וגם כלפי אחרים בצורה מזוייפת. חוץ מעצמנו אנו בונים עוד דמות שהיא דמות שצריכה ליצור סטטוס מסויים שיתאים לרצון שלנו איך להיתפס ולהיראות בעיני החברה בחוץ וזה בלתי אפשרי בעליל לחיות בהוויה שכזאת. העלילה, מתוך הרצון לשמור על המעמד החיצוני (המזויף), שלנו בפני הסביבה החיצונית, תסתבך עוד ועוד, עד רמה שאנחנו נשכנע את עצמנו שזה לא בסדר, להתעסק בעצמנו ואנו נאמץ לעצמנו רגש נמוך אם מישהוא אחר, "יסנן" אותנו או לא יחזור אלינו. אנו ניפגע באופן אישי כדי לשכנע את עצמנו שככה הצד השני ירגיש אם אנחנו נעשה זאת. אנחנו נאסוף הוכחות לרגש הנמוך ונחליט להיפגע, עד רמה שבה אנו מסוגלים לכעוס כעס מר, אם הצד השני לא חוזר אלינו כדי לשכנע את עצמנו שכך לא מתנהגים ואנו צריכים להתנהג טוב יותר. נוסיף תבלינים כמו: זה לא אחראי, לא חברי, לא מתחשב ומזמין אותכם להוסיף תבלינים כאוות נפשכם. זאת דוגמא קטנה ואולי לא תופסת לגבי כולכם, אבל מזמין כל אחד מכם לשים דוגמא אחרת במקום כדי להבין את העניין. קחו את ההתניות הקטנות ביותר בחייכם ושאלו את עצמכם, האם זה נינוח לכם? שאלו את עצמכם כמה הוכחות יש לכם שההתניה הזאת היא נכונה ולא יכול להיות אחרת. תמצאו שאתם אוספים אין סוף הוכחות להיות שבוים מפני שזה שם המשחק: איך רואים אותי, מה חושבים, מה יאמרו ואיך אני נתפס. הכל עניין של זיוף. כמה פעמים ביקשו מכם לעשות דבר מה ובאותו הרגע לא בא לכם? אם נשארתם "בלא בא לי", איזה תגובה רגשית נמוכה קיבלתם מהצד השני? אתה לא מתחשב, אתה דואג רק לעצמך, אתה אגואיסט ועוד... הצד השני רוצה להראות כמה הוא מתחשב, דואג, אחראי ועוד לעומתנו ובמקום לראות את זה ולהבין שזה משחק שאנו לא רוצים לשחק בו, אנו מייד מגנים על עצמנו = פגיעה במעמד שלנו בעיני האחר, שמנסה "להוריד" אותנו ומייד נחזיר מלחמה = משתפים פעולה עם הצד השני כדי "שכבודנו" המזוייף לא ייפגע. אנו מלאי ציפיות מאחרים והתגובה שנקבל היא שהאחרים יהיו מלאי ציפיות מאיתנו. וכל זה למה? להימנע מלתפוס את עצמנו כחלשים ושאחרים יתפסו אותנו כחלשים ואנו נכנסים למערבולת אין סופית, להוכיח את עצמנו. כשאנו רוצים מנוחה מציפיות העולם החיצוני, או שניצור וויכוח או ריב כדי לנוח או נפתח מחלה, או נפתח דכאון, או נפתח התבודדות, כדי להיות עם עצמנו ולעשות את מה שבא לנו. כמה אפשר להתעסק במחשבות הללו? זה לא הגיוני ולא נתפס. גם כשאנו אומרים לא מעניין אותי מה חושבים עליי, יאמרו עליי ואיך אני נתפס, במציאות, עצם זה שיש שיחה שכזאת, כן חשוב לנו! המקום היחיד שבו אנו פנויים לעצמנו, זה שיש לנו אפס שיחות על כך. שבכל פגישה, בכל שנייה של פגישה עם עצמנו אנו נרגיש נינוח ושלווים, עם מי ומה שאנחנו. כשנגיע לפגישה בלי לתכנן מה ואיך יהיה שם, כשנגיע לפגישה בלי לחשוב על התוצאה, בלי לחשוב מה נאמר ואיך נגיב = כלי ריק = אני מוכן ופתוח לשינויים = אני מקשיב מתוך סבלנות וסובלנות בלי הרצון להוכיח שום דבר. אני בא כפי וכמו שאני. אבל מי זה אתה שבא כפי וכמו שאתה, אם עד היום חיית בהתניות? לשם כך צריך לבחון ולברר את האני הפנימי של כל אחד מאיתנו. לשם כך, צריך להתחבר ליסוד, לקבוצה ולקוד הקיום שקיבלנו. להתחבר למהות הפנימית של עצמנו לקלף את כל הקליפות שיצרנו במהלך השנים. זה מגיע לאבסורד בלתי אפשרי, לרמה כזאת בלתי אפשרית שאפילו בדרך ההתפתחותית שלנו אנו נשמר את הקליפות וניקח את ההתפתחות, כדי להוסיף עוד ועוד קליפות = זיוף אינטלקטואלי. לסיכום: כל פעם שאנו נפגעים, נעלבים, מרגישים לא טוב מול החברה, יש לנו טענות או כל מאמץ קטן שבקטנים, אנו מפספסים את עצמנו ואת מהותנו הפנימית. אנו עדיין במשחק שהוא זיוף כלפי עצמנו וכלפי אחרים. בכל שנייה שבה אנו חושבים, מה יהיה, איך יהיה, מה ייקרה, איך ייקרה, אנו בונים מערכת הגנה רגשית נמוכה וזאת מניפולציה לשמה. זה השקר הגדול שאומר לנו: אנחנו לא יכולים להיות מי ומה שאנחנו, מפני שמעמדנו החיצוני עלול להיפגע. כדי לאפשר לעצמנו להיות מי ומה שאנחנו, אנו צריכים לאפשר לצד השני להיות מי ומה שהוא ולאמר לו את זה, גם בהתנהגות שלנו וגם בהתבטאות שלנו מולו. הכלי המדהים ביותר הוא לאפשר לצד השני להיות ולהישאר אותנטי, ע"י כך שנסב את תשומת ליבו לכך שהוא לא אותנטי. זה יכול לקרות רק אם אנחנו אותנטיים עם עצמנו. לראות ולהביט במחשבות שיש לנו על אחרים ולשאול את עצמנו, מדוע אנו חושבים כך או כך והאם זה מתגמל את הצד השני ואותנו? אם זה כל כך קריטי לנו וזה לא מגיע מהרגש הנמוך, מבחן התוצאה יהיה שאנו לא נשמור זאת רק במחשבות שלנו, אלא נגיע לאדם השני וננקה איתו. אם לא חשוב לנו לנקות איתו, אזי מה שאנו עושים דרך המחשבות זה להקטין את הצד השני כדי לצאת חזקים וגדולים יותר. כשאנו נדע מי ומה שאנחנו ונפעל בצורה אותנטית, אנו לא נשתף פעולה, ונשחרר את הצד השני מכל אחריות למה שקורה לנו
פלטיאל אריה